המונח המקובל "טהרת המשפחה" מביע בסגנון מליצי עדין את הזהירות הקפדנית, שעליה ציוותה התורה לזוגות נישאים, לשמור בחיי האישות שלהם טהרה זו כשהיא נשמרת כראוי, בכל שלביה, מגינה על שלמות הגוף וחיסונו, מחזקת את קדושת הנשמה וזהרה. משפיעה רבות על העיקר התכליתי שבחיי האישות – על הצאצאים של המשפחה.

שלושה שלבים הם בטהרת המשפחה, המשלימים זה לזה:

א)       פרישה מחיי אישות בימי טומאתה, בתוספת של כמה סייגים.

ב)       בדיקות, בשבעת הימים הנקיים, המתחילים רק אחרי חמישה ימים מהתחלת הוסת (אם הפרשת הדם נמשכת יותר מ-5 ימים מתחילים, ז' ימים הנקיים מזמן הפסקת הפרשת הדם).

ג)        טבילת כל הגוף במקוה כשרה, אחרי עבור שבעת הימים הנקיים.

בנוגע לשלב הראשון, כדאי להזכיר שידוע ומפורסם בעולם כי בעונת ההפרשה, האורגנים הפנימיים של האשה זקוקים למנוחה שלמה והפרעתם מהווה סכנה לאשה ובמדה ידועה גם לבעל. מאז ומעולם נזהרו גם הגויים מזה אם מטעמי בריאות ואם מהרגשה אסתטית.

השלב השני הוא של "ספירת שבעה נקיים", על ידי בדיקות ערב ובוקר. גם הרופאים אומרים, כי אחרי עונת הפרשה חוזרים האורגנים הפנימיים בהדרגה למצב נורמאלי, על ידי תהליך איטי שלוקח מספר ימים. גם בתקופת "ההבראה" הזאת הם זקוקים למנוחה. לפי ההלכה הפסוקה אצלנו יוצא, כי ימי הרחקה הם 12-13 יום. אחרי זה אשה טובלת במקוה ומותרת לבעלה. הד"ר מאכט, מלומד מפורסם מבלטימור, מוכיח במאמר מיוחד, כי גם לפי הרפואה קיימת עדיפות גדולה לטבילה של הגוף בעמידה בתוך מקוה, ביחס לכל צורה אחרת של רחיצת הגוף.

לנו יש טעם אחר שהוא נר לרגלנו תמיד, והוא כי דיני התורה דורשים טבילה במקוה כשר דווקא ואין להרהר אחרי זה. כך כותב רבנו הרמב"ם ז"ל: "ואפילו רחצה עצמה (האשה) בכל מימות שבעולם, הרי היא בנידתה עד שתבוא במים במי מקוה דווקא".

(מתוך מאמרו של מרן הרב הראשי אונטרמן ז"ל)