איסור אכילת דם

במספר מקומות בתורה הודגש האיסור של אכילת דם בכל שיעור שהוא. "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא נפש ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב). ובהמשך: "לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים".

כדי להמחיש את חומרת איסור הדם נציין כי דם, המצוי בביצה, אוסר אותה באכילה. בעלת הבית, הצריכה להכין עיסה לעוגה, המכילה ביצים, תיטיב לעשות עם לא תיזרוק את תוכן הביצים היישר אל העיסה, עלול להימצא דם בביצה האחרונה דווקא, ובכך היא עלולה לאסור באכילה את העיסה כולה. אלא תוריק את תוכנה של כל ביצה בנפרד לתוך צלוחית קטנה ושקופה, ורק משתיווכח לדעת שאין בה דם, תיזרוק את הביצה אל העיסה.

כדי להימנע מאכילת דם, קבעה ההלכה דרכים להכשרת הבשר לאכילה. האמצעים להוצאת הדם הם: שרייה, מליחה, הדחה וצליה על גבי האש.

שריה – יש לשטוף היטב את הבשר מן הדם הגלוי שעליו. אחרי כן משרים אותו במים פושרים למשך חצי שעה. השרייה נועדה לרכך את הבשר, כדי שייפתחו נקבוביותיו ויאפשרו ספיגת הדם שבקרבו בעת המליחה. משום כך יש להקפיד על שריה במים פושרים: מים קרים מקפיאים את הדם ואינם מרככים את חיצוניות הבשר ומים חמים חולטים את הדם בתוך הבשר.

מליחה – לאחר מחצית השעה של שרייה שוטפים את הבשר מן המים המהולים בהם, בהם היה שרוי. משתדלים להמתין לייבושו החלקי ונדגיש: הבשר חייב להיות רטוב, כדי שהמלח יוכל לדבוק בבשר, ואז מבצעים את מלאכת המליחה – מכל ששת עבריו של הבשר. לשם כך יש להשתמש במלח שאינו גס מדי, שכן אזי לא ידבקו גושי המלח בבשר. מאותה סיבה אין להשתמש במלח שולחני, שהוא דק מדי, ובמקום לספוג את הדם עלול הוא להיספג בבשר. מלח בינוני – מלח הבישול המקובל במטבחינו – הוא המתאים למטרה זו.

את נתחי הבשר יש להניח, בעת המליחה, על כלי המונח במדרון או בתנוחה שיפועית, כדי שתתאפשר זרימה חפשית של הדם הנפלט. ניתן להשתמש גם בלוח עץ מיוחד, העשוי פסים פסים של עץ וביניהם רווחים, דרכם עשוי הדם להישטף ולהתנקז ללא מעצורים אל כיור או כלי חלול אחר.

הבשר חייב לשהות במלח שעה תמימה. יש להקפיד, במליחת עוף, שחלקי העוף יונחו על גבי דף המליחה בצורה קמורה, כשחללם כלפי מטה ולא בצורה קעורה, כשחללם כלפי מעלה; זאת, כדי שלא תיווצרנה שלוליות דם בגופו של נתח העוף ולא יהיה מקום מפלט לניקוז הדם.

בטרם מליחה יש להוציא את הגידים מנתחי הבשר, לערוך חתך בלב ולקצוץ את אצבעות הטלפיים או הרגליים של העוף והבקר הנמלחים – כל זאת על מנת לאפשר זרימה חפשית של הדם. העצמות אינן ספוגות דם (אך חייבות במליחה), ולכן עדיף להניחן בקצה העליון של דף המליחה, לבל ייספג בהן הדם הניגר מנתחי הבשר המדממים. הוא הדין לגבי ביצים, הנמצאות בגופה של התרנגולת. ביצים אלו אסורות לאכילה בחלב, ממש כמו הבשר, ויש להמליחן ולהניחן בקצה העליון של דף המליחה, כנהוג לגבי עצמות.

בשעת הדחק, כשהשעה אצה, מתירים חכמים לקצר את פרק הזמן של השרייה והמליחה לכדי שליש הזמן: עשר דקות לשרייה וכעשרים דקות למליחה. ובדיעבד, פרקי זמן אלה מספיקים.

הדחה – בתום שעת המליחה יש להדיח שלוש פעמים את נתחי הבשר במים ולשטוף מעליהם את המלח והדם שדבקו בהם. רק אז ראוי הבשר לבישול ומוכשר לאכילה.

צליה – בשר, אשר שהה שלושה ימים רצופים לאחר שחיטתו מבלי שהוכשר – לא תועיל לו המליחה כדי לספוג את הדם שנצטבר בתוכו פנימה. התקנה היחידה להכשרה במקרה זה היא צלייתו על גבי האש.

כבד – כבד הבהמה או העוף – בהם צבור דם רב שאינו נספג באמצעות מליחה – אסור באכילה, זולת אם ייצלה היטב על גבי האש מכל צדדיו. במקרה זה יש לפזר מעט גרגרי מלח על הבשר תוך כדי צלייתו.

מן הראוי לייחד רשת מיוחדת לצליית הכבד, מתקן מיוחד למליחת הבשר וקערית מיוחדת לשרייתו. אין להשתמש באלה למטרה אחרת.