הסיבות לשמירת הכשרות

הרמב"ם, שנודע גם כרופא דגול בדורו, ניסה לנמק את הלכות הכשרות בהסברים הגיוניים, המבוססים על רקע המציאות הרפואית. הוא קבע כעיקרון, שכל שנאסר מן התורה באכילה – מזיק הוא לגוף האדם, וכל מה שהותר – אין בו משום נזק; כל זאת – בשמירה מתאימה על כמויות מזון סבירות ותוך הקפדה על אכילה במועדים נאותים, כנדרש לכל אדם ואדם. הרמב"ם, טען, למשל, כי היעדר הקשקשים בדג (הגורם לאיסור הדג באכילה) הוא סימן ותו היכר לאבחון בעיני בשר ודם, שאין הדג ראוי למאכל. רק הקב"ה, הרופא לכל בשר, הוא היודע אל נכון כי בעל חיים מסוים (במקרה זה: דג חסר קשקשים) מזיק לבריאות האדם, ואילו הדג בעל הקשקשים – ראוי למאכל.

בדרך זו משתדל הרמב"ם להוכיח, כי כל סימני הטהרה והטומאה בבעלי החיים אינם אלא סימני היכר עבורנו, שאיננו בקיאים בתכונות המזון שאנו אוכלים. התורה הקפידה איפוא, באמצעות דיני הכשרות הללו, לתת לנו את המפתח המתאים לדעת מה טוב לנו ומה אסור. יצוין כאן, כי הרפואה המודרנית מודה, כי אמת רפואית רבה מונחת ביסודה של שיטת הרמב"ם, והיא אימצה כיום חלק גדול ממנה.

בצד הרמב"ם היו הוגי דיעות אחרים ביהדות, בחלקם בעלי ידע רפואי רב, כמו רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), אשר חלקו על שיטתו של הרמב"ם בנימוקים רבים (הם טענו, בין היתר: הרי אומות העולם אוכלים את רוב המאכלות האסורים – האם בריאותם נפגמת בשל כך?…).

טענת הרמב"ן היתה, שבמאכלים האסורים מן התורה אין נזקים לגוף האוכל. כי אם לנפשו.

הרמב"ן טען כי אופייני הדבר, שכל העופות שנאסרו לאכילה הם עופות טורפים ודורסים (נשר, נץ, פרס), ואילו העופות שהותרו באכילה (תרנגולים, יונים, ברווזים, ברבורים) אינם טורפים או חומסים. לדעת הרמב"ן נודעת השפעה לאכילת העופות הטורפים ולהתמזגות בשרם בגוף האדם – נותר משקע כלשהו על טבעו, אופיו ומידותיו של האוכל.

בדרך זו ניתן גם להבין את איסור אכילת הדם, אותו חזרה ושנתה התורה בכמה מקומות: באכילת הדם יש משום הרגל לאכזריות ולפיתוח מידות הרסניות ורצחניות. "הדם הוא הנפש", והנפש עלולה להיפגע, אם הדם ישמש למזוננו.

לעומת זאת יש הוגים במחשבת ישראל, שנימקו את דיני הכשרות היהודיים כנובעים לא משום דאגה לנזק גופני או נפשי, אלא משום דאגה לייחודו, לעצמאותו ולשמירת קיומו של העם היהודי לבל יתבולל בין הגויים.